היסטוריה של שעוני הכיס 

השעונים הראשונים היו מונעים על ידי משקולות תלויות. מכיוון שהם היו תלויים בכוח הכבידה כדי לעבוד, הם היו צריכים להיות מותקנים במאונך על קיר. אבל במאה ה-15 גילו כי מנגנון השעון יכול להיות מופעל על ידי קפיץ מתוח במקום. גילוי זה הוביל לפיתוח השעון הנייד הראשון על ידי פיטר הנלין, מסגר גרמני, בתחילת המאה ה -16. השעון של הנלין היה יקר, היה רק מחוג שעות, ולא מדויק – ככל שהקפיץ השתחרר השעון האט - אבל בכל זאת ההמצאה הפכה לפופולארית במהירות והולידה חקיינים רבים.

ההתפתחות הגדולה הבאה בטכנולוגית שעון הכיס הגיעה בשנת 1657, כאשר המדען ההולנדי המפורסם כריסטיאן הויגנס המציא קפיץ מאוזן מבחינת מתח, מה שהפך את השעון למדוייק יותר ואפשר תוספת של מחוג דקות. השעון הראשון שהורכב על פי התוכניות של הויגנס ניתן במתנה למלך לואי ה-14, מלך צרפת.

שעונים ראשוניים אלו נענדו על הצוואר בעזרת שרשרת. אבל אופנת הגברים השתנתה במאה ה -17 וה -18, והמקטרון הפך לחלק הכרחי במלתחה של הגברים, וכך נהייה נפוץ יותר לשאת את השעון בכיס המקטרון.  בערך באותה תקופה, השימוש בקריסטל כדי לכסות את החלק הקדמי של השעון הפך לנפוץ.

המהפכה התעשייתית של המאות ה -18 וה -19 הובילה לייצור ההמוני של שעוני כיס.  התפתחות זו הייתה מונעת גם על ידי הפופולריות הגוברת של מסילות הברזל. עובדי רכבות היו צריכים לעבוד בזמנים מדוייקים כדי למנוע תאנות , ופירושו של דבר ביקוש עצום לשעונים זולים, עמידים ומדויקים. יצרני שעונים למדו גם להחליף חלק מרכיבי המתכת בתכשיטים, שהיו יותר עמידים לבלאי, ופותחו שעונים שניתן לפרקם ללא מפתח מיוחד. במקביל, עיצובים פשוטים הפכו את השעונים לזולים מאוד, מה שאפשר לכל אחד לרכוש שעון.

במאה ה -20, השימוש בשעוני כיס כמעט ונעלם. בעוד שעוני היד היו במקור מיועדים לנשים, הם הפכו לפופולאריים יותר אצל הגברים במהלך מלחמת העולם הראשונה, שבו חיילים העדיפו שעוני יד, כדי לשמור על ידיים פנויות. לאחר המלחמה, שעוני היד הפכו למשהו סטנדרטי, אבל גם היום שעוני כיס עדיין פופולריים בקרב חובבי הסגנון המיוחד שלהם.